השבוע הסתיימה סדנת קיץ בתחריט בבית האמנים בת"א, בהדרכתה של דנה שמיר המקסימה והמוכשרת. הסדנא של דנה היא מקום של עבודת כפיים והרבה זיעה. התוצרים של משתתפי הסדנא היו מקסימים, מפתיעים (הפתעה וחוסר שליטה הם אלמנטים דומיננטיים בעבודת תחריט), מיוחדים וחד-פעמיים. וזאת קודם כל הודות לכישרונם של המשתתפים. אבל גם הרבה בזכות טכניקת הדפס התחריט, שמאפשרת להכניס "לכלוך", מקריות, טקסטורות חד פעמיות שלא ניתנות לשחזור או העתקה. התחריט עצמו הוא אמנם טכניקה של שעתוק, אבל זהו שעתוק מכני ולא שעתוק טכנולוגי.
ולטר בנימין, הוגה הדעות היהודי-גרמני שהשתייך לקבוצת "אסכולת פרנקפורט", טוען במסה שלו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", כי הטכנולוגיה המודרנית שינתה את אופי האומנות עצמה. לטענתו אבדה לאומנות "נוכחותה החד-פעמית במקום בו היא נמצאת", אבדה לה ההילה והחד-פעמיות, בגלל האפשרות להעתיק אותה או לייצר אותה מראש במספר רב של העתקים. בנימין סוקר היסטוריה של טכניקות שעתוק יצירות אמנות, ביניהן התחריט, וטוען שהשעתוק הטכני (ששיאו בהופעת הצילום) אינו מהווה רק שכפול אלא הופך בעצמו לאמנות (ראו עבודותיו של אנדי וורהול).
מאז המאה ה-20 יכול כל אחד (לא רק בני אצולה) ליהנות מיצירת אמנות בגלל האפשרויות הטכנולוגיות לשכפול והעתקה. בכל בית אפשר לתלות רפרודוקציות (העתקים) של תמונות אמנות, לשמוע מוסיקה שמוקלטת ומשוכפלת על דיסק, לראות סרטים שמועתקים לדיסקים וכו'.
בנימין לא זכה להכיר את האינטרנט, הפוטושופ, והמצלמות הדיגיטליות, אשר לקחו את רעיון השעתוק עוד כמה צעדים קדימה (או אחורה...). עם הופעתם של אלה נעלמה הבלעדיות. יצירות האמנות והבידור, הטכנולוגיה להפקתן וערוצי ההפצה שלהן שייכים היום לכולם, ובמחיר שווה לכל נפש.
בעיני, הטכנולוגיה המתקדמת יצרה אתגר חדש לאמנים רבים. השאיפה להחזיר ליצירה שלהם את החד-פעמיות, את ה"לכלוך" והמקריות, החספוס, הריבוד (בניגוד להשטחה שמביאה הטכנולוגיה), וכמובן את האותנטיות, הביאה יוצרים רבים בתחומים שונים לחפש "לכלוך" ושריטות שיהפכו את היצירה למעניינת, חמה, מלאה ועמוקה יותר.
דוגמא אחת לכך, למשל, היא טרנד הגראנג' בעבודות גרפיות: הכנסה של אלמנטים מגרפיטי, כתב יד, מברשות גסות, טקסטורות של דפים ישנים, חותמות דיו, שריטות, כתמים וכד'.
אפשר לראות זאת גם בתחום המוסיקה, אצל מוסיקאים שמכניסים סימפולים של שריטות תקליט ישן לתוך ההקלטה הדיגיטלית של היצירה מוסיקלית שלהם, כדי שהסאונד לא ישמע ממוחשב, מדויק וקר מדי. שלא ישמע טוב מדי. הפגיעה בסאונד הנקי מכניסה feel של חום ונותנת סאונד מלא יותר. או מוסיקאים שמשלבים בעיבוד שלהם גם כלי נגינה אקוסטיים, מסורתיים או פרימיטיביים.
הסדנא של דנה היא הזדמנות נפלאה לכל אלה מאיתנו שיוצרים הרבה באמצעות המחשב, ומחפשים להכניס אותנטיות לעבודות שלנו, נגיעה אישית, אנושית, חמה. קצת לאבד שליטה ולתת להפתעה,למקריות ולחד פעמיות להשתלב ביצירה שלנו.
בסבלנות האינסופית שלה, ברגישות, ובידע והניסיון הרבים שלה, דנה מאפשרת ללמוד ולהתנסות בטכניקת שעתוק עתיקה שמוציאה מכל אחד - את עצמו. מדהים לראות איך בכל אחת מהעבודות שנוצרו בסדנא ניתן לראות את היוצר, משתקף בדמויות שאייר.
וכמה מילים על הטכניקה עצמה: מכינים לוח נחושת, משייפים ומנקים, אוטמים אותו באספלט וחורטים עליו את האיור באמצעות חרט. משרים את הלוח בחומצה שמאכלת את הנחושת באזור החרוט והחשוף (שאינו מכוסה באספלט), ויוצרת קווים מחורצים בנחושת. קווים אלה יתמלאו אחר כך בדיו, אשר תחת לחץ של מכבש יעברו לנייר. העבודה על לוח הנחושת כוללת גם יצירת משטחים בגווני כהות שונים, מה שמאפשר מילוי והצללות לקו הראשון שנוצר ע"י החרט. וגם - הטבעות בשיטות שונות, יצירת טקסטורות בחומרים שונים, ועוד ועוד. עבודה מרתקת, מאתגרת ומפתיעה. מומלץ!
הנה כמה דוגמאות של עבודות שיצרתי בסדנא:
הנה כמה דוגמאות של עבודות שיצרתי בסדנא:
