אין תקווה, אין משמעות, אין תכלית, אין אלוהים, אין אהבה, יש סיגריות

אלבר קאמי, מהסופרים וההוגים המזוהים עם זרם האקזיסטנציאליזם, יצר בספרו "הזר" את מרסו, דמות הממחישה באופן ספרותי את רעיונות התיאוריה האקזיס'. מרסו, הדמות הראשית בספר, הוא גבר שמתואר כאדיש למתרחש סביבו, אדיש לעתידו, חסר רגשות, חסר תודעה מוסרית, אנטי סוציאלי ואתיאיסט. הוא למשל אינו יודע אם אימו מתה היום או אתמול ואדיש לכך, הוא לא יודע מה היה גילה של אימו, אינו מסוגל להתאהב בחברתו. הוא נהנה מחוויות חושיות של "BEING" (כמו טבילה בים), רגיש לתנאי הקיום הבסיסיים שלו (סובל מאד מהחום הכבד). הוא רואה את העולם והאנשים בסביבתו בצורה מטושטשת ומעומעמת, אינו שיפוטי כלפיהם, לא מתחבר רגשית לאירועים שקורים סביבו. הוא אינו מיואש או מדוכא, אף שמצבו האובייקטיבי נטול תקווה, והוא אדיש לגורלו הנקבע על ידי החוק ונציגיו (במשפט המתנהל נגדו בגין רצח הוא נידון למוות). 

כך מתואר הביקור של מרסו בבית האבות של אימו, כשארונה מונח לפניו, לקראת היציאה להלוויה:
"ואז נכנסו ידידיה של אמא. הם היו עשרה בסך-הכול והחליקו בדממה בתוך האור המסנוור הזה. כשישבו, לא חרק אפילו כסא אחד. ראיתי אותם כמו שלא ראיתי אדם מימי, ושום פרט מפרטי פניהם או לבושם לא נעלם ממני. ובכל זאת לא שמעתי אותם והתקשיתי להאמין שהם ממשיים (...) בפניהם הרשים אותי במיוחד שלא ראיתי את עיניהם אלא רק זיק אור חסר ברק בתוך קן של קמטים. אחרי שישבו הביטו בי רובם ונענעו בראשיהם במבוכה. שפתיהם נבלעו לגמרי בתוך פיהם חסר-השיניים ולא יכולתי לדעת אם הם מברכים אותי או שמא עווית לא-רצונית היא. אני נוטה לחשוב שבירכו אותי. ואז השגחתי שכולם התיישבו מולי, סביב השוער, התיישבו והנידו קלות בראשיהם. לרגע היה לי הרושם המגוחך שהללו באו לשפוט אותי".

וזה ניסיון שלי לאייר את הקטע הנ"ל:

הסיגריות הן מוטיב חוזר בספר (מרסו מעשן בכל סיטואציה ובכל הזדמנות), ובעיני מתחברות להתנהלות האדישה, הפאסיבית, וה"קיומית" (אקזיסטנציאליסטית) שקאמי מנסה להעביר. הוא מצליח לראות לפרטי פרטים את תווי הפנים של האנשים שבאים לנחם אותו על מות אימו, אך אינו מתחבר רגשית לסיטואציה. אינו בוכה ואינו עצוב. תודעת המוות הופנמה אצלו עד כדי כך שהמוות הפך טריוויאלי. גם מות האם. הוא מתבונן בסיטואציה כאילו מבחוץ, במבט מנוכר, כמי שמתבונן בסרט, ולא כמי שהוא חלק מההתרחשות והמעמד וחווה אותם. המנחמים נראים בעיניו כמו מושבעים (רמז למשפט שעתיד להופיע בהמשך הספר).

על פי קאמי, והפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, הקיום שלנו מבוסס על אבסורד. מרגע שאדם מבין ומעכל את משמעות המוות, משמעות החיים משתנה. הרדיפה אחרי הישגים נראית חסרת משמעות. אין לאדם שליטה על מותו, וגם לא על העוולות שבעולם, ולכן אין טעם למאבקים אידיאולוגיים ולחיפוש אחר אמת וצדק.

בספרו "המיתוס של סיזיפוס" כותב אלבר קאמי:
"האבסורד מאיר את עיני בעניין הזה: אין מחר. זוהי מעתה ואילך הסיבה לחירותי העמוקה (...) שקיעה בוודאות נטולת-קרקעית זו, ראיית עצמו מכאן ואילך כזר לחייו שלו (...) באלה נמצא עקרון השחרור. לעצמאות חדשה זו יש מועד פירעון, כמו לכל חירות פעולה (...) היא באה במקום האשליות של החירות, שכולן נעצרות עם המוות (...) המוות והאבסורד הם כאן  עקרונותיה של החירות ההגיונית היחידה".

ההכרה העמוקה בקיומו של המוות היא שמאפשרת תחושה של חירות. ממילא אין לנו שליטה ואין לנו חירות אמיתית, סופנו כבר נחרץ, ולכן אנחנו יכולים ליהנות מחירות בתוך חוסר החירות. כמו עבד שנהנה מחירות מדומה כיוון שאין לו אחריות כמו לאדון, וגורלו נשלט בידי האדון.

אין מחר, אין תקווה, אין משמעות ואין תכלית לחיים האלה (נשמע יותר כמו מצב נפשי מאשר רוח הגות פילוסופית, לא?). אין אלוהים. יש רק ניכור ובדידות, ניכור כלפי הבריות וניכור עצמי. ובתוך כל זה, אומר סארטר, חובה עלינו לחפש ולרדוף אחר החירות.