לעיתים אני נתקלת באיורים, בכרזות ובמודעות, שגורמים לי "להתמגנט" אליהם, להתבונן בהם דקות ארוכות, להתמסר אליהם ולהתפעם. במקרים רבים ההתפעמות שלי אינה קשורה לתוכן האיור, כלומר הטקסט או הנושא אליו הוא צמוד ואותו הוא אמור לשרת, אלא לצורניות גרידא. חלקם מופיעים בתוך ספרים או מגזינים בשפות זרות, כך שאיני יכולה להבין את הטקסט או הסיפור. ישנו בעבודות האלה יופי שעומד בפני עצמו, גם כשהוא מנותק מהטקסט שלו. יופי שקשה להסבירו ושניתן ליהנות ממנו גם בלי לפרש, להבין לפרק ולנתח.
מה באיורים האלה תופס את המתבונן ומרתק אותו אליהן?
כיצד הם מצליחים "לדבר" אל המתבונן בהם, כשהם עוקפים את ערוץ השפה המילולית?
מה גורם להיקסמות?
ברור שמדובר בצורניות שיש בה קסם. משהו שמעבר למילים ולמושגים. לעיתים צבעוניות שגורמת לחוויה מענגת או עיצוב שמביא לתחושה של שלמות. דברים שיש בהן יופי כובש.
ומכאן עולה השאלה, מה הופך עבודות או יצירות מסוימות ליפות בעינינו?
בספרו "ביקורת כוח השיפוט" מפרט עמנואל קאנט, (Immanuel Kant), ארבעה קריטריונים לשיפוט היפה, כלומר אבחנות שמוכיחות את היות דבר-מה יפה, בעל תכונה של יופי, יופי שאין עליו עוררין, יופי מוחלט.
על מנת שדבר מה יחשב יפה עליו לעמוד בארבעת התנאים האלה:
א.יפה הוא שמעורר הפקת נחת ללא חפץ עניין. כלומר, ההתענגות וההנאה שלנו מהיפה הטהור היא חסרת אינטרס. אנחנו לא צריכים אותו, ולא משתמשים בו. הוא יפה כשלעצמו. רק יפה. ברגע שדבר מה משרת אצלנו תפקיד מסוים או ממלא צורך מסוים, קשור אלינו מבחינה רגשית או אחרת, בחינת יופיו נחשדת בחוסר אובייקטיביות. כמו למשל אם שחושבת שבנה יפה, או גבר שמייחס יופי לאישה שהוא נמשך אליה מינית ומעוניין "להשיג" אותה, או גבר שחושב שדגם של מכונית מסוימת הוא יפה כיוון שהוא מודע ליכולות הטכניות השימושיות של המכונית, והוא מעוניין שתהיה לו אחת כזו. אלה הם קשרים/יחסים שיש בהם אינטרס (חפץ עניין), שהוא סובייקטיבי ותלוי, ולכן פוגמים ביכולת השיפוט האובייקטיבית.
ב.יפה הוא שמוצא חן ללא מושג. כלומר, אין קריטריונים א-פריוריים להגדרת היפה. הגדרה א-פריורית, היא הגדרה מושגית, שקיימת במחשבה (בתבונה) שלנו. לדוגמא, כדי להוכיח כי צורה היא מרובעת עליה להיות בעלת ארבע פינות. עוד לפני שנפגוש צורה מרובעת ספציפית, ואף אם לא נפגוש בה לעולם, מושג המרובע קיים בנו. על פי קאנט, אין באפשרותנו לומר מדוע אובייקט מסוים הוא יפה, ואין לנו קריטריונים מושגיים, שאם האובייקט יעמוד בהם, אזי הוא יפה. היפה, או היופי, עומד מעל או במקביל לחשיבה הרציונאלית, המדעית, המחקרית. היופי קשור לעולם החושים, הניסיון, החוויה והרגש. האבחנה או ההכרה ביפה אינה קשורה לידע, להכללות, היסקים או הגדרות. במובן הזה היופי הוא טרנסצנדנטי. ומכאן גם שביצירה היפה יש מימד גאוני, כיוון שלא ניתן להסביר את היופי שלה. אין ביכולתנו לנמק מדוע יצירה אחת היא יפה ואחרת לא.
ג.יפה הוא מה שיש לו צורה של תכליתיות, עד כמה שהיא נתפשת בו ללא דימוי של תכלית. כלומר, היפה נראה כאילו מישהו יצר אותו, הכניס בו סדר, צורניות מסוימת, כאילו ישנה יד מכוונת, ועל אף זאת הצורניות "המכוונת" הזו אינה מכוונת לכלום. ליופי אין תכלית, מטרה, יעד. הוא פשוט קיים. הוא אינו נוצר למטרה כלשהי. להיפך, הוא מנוטרל מכל מטרה או משמעות חיצונית לו. יופי כזה ללא תכלית אנחנו מוצאים במקרים רבים בטבע. אם מסתכלים על פרפר יפה, כנפיו הצבעוניות נראות כאילו מישהו צייר אותן, וחשב ותכנן את הצורות שעליהן. אנו גם נוטים לחשוב שלצורות האלה ישנה מטרה, תכלית. צורניות שיש בה עקביות, רעיון, סדר מסוים, גורמת לנו לחשוב שיש מניע וכוונה מאחוריה. נוף של צוקים גבוהים אינו משמש אותנו לדבר, ורק גורם לנו להתפעלות מיופיים העצמתי. יופי מנותק מתועלת או סנטימנטים.
ד.יפה הוא מה שמוכר ללא מושג, כמושא של הפקת נחת הכרחית. כלומר, אנחנו יודעים או חשים שמשהו יפה מבלי שיהיה לנו נימוק או הסבר לכך. אין רשימה של קריטריונים שהם תנאים להתקיימותו של יופי, רשימה המאפשרת לנו להוכיח ולהסביר את היות דבר-מה יפה. היפה גורם לנו בהכרח לחוויה חושית, להנאה, לתענוג. זהו עונג שאין לו הסבר וגם לא צריך שיהיה לו הסבר כיוון שהוא עומד בפני עצמו. הוא יפה כשלעצמו. היופי של האובייקט היפה כל כך ברור ומובהק, שלא יתכן שמישהו אחר לא יראה בו יפה, או לא ייהנה ממנו. כל אדם יבחין ביופי של היפה ויפיק ממנו הנאה. היופי שקאנט מתאר הוא יופי אוניברסאלי, יופי מוחלט, ולא רלטיבי או תלוי תרבות או טעם.
קאנט מנסה להסביר באופן מוחלט, רציונאלי ואנליטי מהו יפה.
בעידן הפוסט-מודרני של ריבוי, קשה לנו לקבל היום את הגישה המוחלטת הזו של קאנט. מושג היופי מתקשר אצלנו לטעם, לתרבות, מגדר, פוליטיקה, מגמות אופנתיות, והוא מושפע מהם. שינויים בטעם ובאופנה ובתרבות הצריכה משפיעים על תפיסתנו לגבי יופי. מה שנראה לנו יפה לפני 20 שנה, וגרם לנו נחת והנאה (כמו בגדים, נעליים ותסרוקות), לא בהכרח נראה לנו יפה היום. כנראה שקאנט לא התכוון לדברים האלה שיחסינו אליהם יכול להשתנות. אלא לדברים כמו יצירות אמנות גדולות שנשארות יפות בעינינו (ויפות כשלעצמן) לנצח, או נופים מרהיבים.
יתרה מכך, בעידן הקפיטליסטי של היום, קשה לנו גם לנתק יצירות אמנות מערכן הכלכלי ומאינטרסים כלכליים. יצירת אמנות היום יכולה להיחשב כנכס, כהשקעה, כמוצר, ועל כן לדבר שיש בו חפץ עניין, מעבר ליופיו. יפי היצירה אינו קיים כשלעצמו אלא בתוך שוק סחורות. הכל נסחר – גם היופי. והערך הכספי של יצירה יכול לכאורה להצביע על מידת יופיה, כמו גם על חשיבותה ונדירותה. תפיסת האמנות, כמה שאין בו שימושיות, אלא הפקת הנאה נטולת אינטרסים, נראית לנו תמימה.
ועוד משהו, אובייקט יפה יכול לגרום לנו גם צער וכאב ולאו דווקא הנאה ונחת בהכרח. יצירות אמנות שמבטאות מצבים קשים, או שהנרטיב שלהן מתבסס על חומרים קשים או עצובים, עדיין יכולות להיות יפות בעינינו. גם בקושי ועצב יכול להיות יופי. ובכלל לא תמיד קיימת הפרדה ברורה בין עצב והנאה, בין יופי וכיעור.
ניתוח מכיוון שונה לגמרי מהניתוח הרציונאלי של קאנט, עושה אני דילארד, (Annie Dillard), בספרה Pilgrim at Tinker Creek, כשהיא משתמשת בכלים ומונחים פסיכולוגיסטיים. על פי דילארד, היפה - במקרה זה יצירת אמנות שיופיה גורם לנו להתפעם, להתרגש ולהשתאות - מביא אותנו חזרה למצב האחדות הראשונית שחקוקה בזיכרון העמוק שלנו (הקשר המוחלט של אם-ילד). גן העדן האבוד, הרמוניה, אידיליה, שלמות, אושר עילאי, טשטוש גבולות.
אמנות גדולה מסוגלת לעתים למחוק את קו ההפרדה שבין המתבונן לבין מושא ההתבוננות. טשטוש גבולות זה גורם לתחושה של אחדות ושלמות. דילארד מכנה את התחושה הזו כ"רגעים צרופים": "עמדתי נטועה במקומי, בפה פעור, כאילו נולדתי מחדש, שקועה לגמרי בבד הציור המסוים הזה, בנחל הזה, מתנשמת, אבודה, מתמוגגת בגוני המים העמוקים... מלאת חדווה לאין קץ וחרדת קודש, עד שהיה צורך לגרור אותי בכוח מהמקום".
