הקנקן

אפקט העמוד השחור

2011-07-12T07:05:00.000-07:00

רבות כבר דובר ונכתב אודות הספר "פרויקט לזרוס" המצוין של אלכסנדר המון הבוסני-סרבי. הרומאן נבחר ב-2008 על-ידי 'פבלישרס ויקלי' כ"ספר הטוב ביותר של השנה"; על-ידי 'ניו-יורק מגזין' כרומאן "מספר אחד של השנה"; ועל-ידי 'הניו-יורק טיימז' כ"ספר הראוי-להיזכר" של אותה שנה. הספר יצא בעברית בהוצאת "הספרייה החדשה", שעורך מנחם פרי.

מעבר לסיפור ולכתיבה המרתקים, ישנו בספר אפקט ויזואלי מיוחד שמשפיע (גם אם באופן לא מודע) על ההרגשה של הקורא.

בין פרק לפרק משובץ עמוד שחור, שחור לגמרי, ומאחוריו עמוד שחור נוסף כשבמרכזו תמונה קטנה בשחור-לבן.

יתכן שהבחירה ברקע השחור מתחת לתמונה נבע משיקולי הדפסה, במטרה להציג את התמונה בצורה ברורה יותר ושלא תפגע באיכות הקריאה של טקסט שמופיע מתחתיה.

אך נראה שהבחירה העיצובית בשחור אינה טכנית בלבד. מעבר לקדרות שהעמודים השחורים מכניסים לספר, שילובם מכניס מעין אפקט קולנועי לדפים המודפסים. שילוב העמודים השחורים תורם לתחושה של רומן היסטורי, של אירועים שהתרחשו בעבר, בתחילת המאה הקודמת, בה תיעוד המציאות באמצעות צילום היה בשחור לבן. הרי ההיסטוריה של המאה הקודמת נתפסת אצלנו בתודעה ובזיכרון הקולקטיביים בגווני שחור-לבן. טריק ידוע בקולנוע היסטורי הוא לצלם בשחור-לבן על מנת לגרום לצופה באופן מיידי לתחושה של חזרה לאחור בזמן.

וישנו גם אפקט נוסף, חזק, מפתיע ולא שגרתי. העמוד השחור גורם אצל הקורא לתחושה של כיבוי אורות, הורדת מסך, מעין cut קולנועי. כאילו הוא מורה לקורא: "עצור רגע וחשוב על הפרק שסיימת לקרוא". הוא כופה על הקורא פאוזה. הדממה. בום. אין. ריק. עד לפרק הבא.

העמוד השחור חורג מהעיצוב המוכר של ספרי קריאה, וההשפעה שלו חזקה ממילים.

למעלה: הספר בגרסה האנגלית; התמונה מופיעה בעבר הימני של הדף, והעמוד השחור הריק בעבר השמאלי של הדף (סידור הפוך מהגרסה העברית). אף על פי שהעמוד השחור המלא נסתר כאן בצילום, ניתן לחוש בעוצמה של השחור.

מהו יפה?

2011-05-22T11:39:00.000-07:00

לעיתים אני נתקלת באיורים, בכרזות ובמודעות, שגורמים לי "להתמגנט" אליהם, להתבונן בהם דקות ארוכות, להתמסר אליהם ולהתפעם. במקרים רבים ההתפעמות שלי אינה קשורה לתוכן האיור, כלומר הטקסט או הנושא אליו הוא צמוד ואותו הוא אמור לשרת, אלא לצורניות גרידא. חלקם מופיעים בתוך ספרים או מגזינים בשפות זרות, כך שאיני יכולה להבין את הטקסט או הסיפור. ישנו בעבודות האלה יופי שעומד בפני עצמו, גם כשהוא מנותק מהטקסט שלו. יופי שקשה להסבירו ושניתן ליהנות ממנו גם בלי לפרש, להבין לפרק ולנתח.

מה באיורים האלה תופס את המתבונן ומרתק אותו אליהן?

כיצד הם מצליחים "לדבר" אל המתבונן בהם, כשהם עוקפים את ערוץ השפה המילולית?

מה גורם להיקסמות?

ברור שמדובר בצורניות שיש בה קסם. משהו שמעבר למילים ולמושגים. לעיתים צבעוניות שגורמת לחוויה מענגת או עיצוב שמביא לתחושה של שלמות. דברים שיש בהן יופי כובש.

ומכאן עולה השאלה, מה הופך עבודות או יצירות מסוימות ליפות בעינינו?

בספרו "ביקורת כוח השיפוט" מפרט עמנואל קאנט, (Immanuel Kant), ארבעה קריטריונים לשיפוט היפה, כלומר אבחנות שמוכיחות את היות דבר-מה יפה, בעל תכונה של יופי, יופי שאין עליו עוררין, יופי מוחלט.

על מנת שדבר מה יחשב יפה עליו לעמוד בארבעת התנאים האלה:

א.יפה הוא שמעורר הפקת נחת ללא חפץ עניין. כלומר, ההתענגות וההנאה שלנו מהיפה הטהור היא חסרת אינטרס. אנחנו לא צריכים אותו, ולא משתמשים בו. הוא יפה כשלעצמו. רק יפה. ברגע שדבר מה משרת אצלנו תפקיד מסוים או ממלא צורך מסוים, קשור אלינו מבחינה רגשית או אחרת, בחינת יופיו נחשדת בחוסר אובייקטיביות. כמו למשל אם שחושבת שבנה יפה, או גבר שמייחס יופי לאישה שהוא נמשך אליה מינית ומעוניין "להשיג" אותה, או גבר שחושב שדגם של מכונית מסוימת הוא יפה כיוון שהוא מודע ליכולות הטכניות השימושיות של המכונית, והוא מעוניין שתהיה לו אחת כזו. אלה הם קשרים/יחסים שיש בהם אינטרס (חפץ עניין), שהוא סובייקטיבי ותלוי, ולכן פוגמים ביכולת השיפוט האובייקטיבית.

ב.יפה הוא שמוצא חן ללא מושג. כלומר, אין קריטריונים א-פריוריים להגדרת היפה. הגדרה א-פריורית, היא הגדרה מושגית, שקיימת במחשבה (בתבונה) שלנו. לדוגמא, כדי להוכיח כי צורה היא מרובעת עליה להיות בעלת ארבע פינות. עוד לפני שנפגוש צורה מרובעת ספציפית, ואף אם לא נפגוש בה לעולם, מושג המרובע קיים בנו. על פי קאנט, אין באפשרותנו לומר מדוע אובייקט מסוים הוא יפה, ואין לנו קריטריונים מושגיים, שאם האובייקט יעמוד בהם, אזי הוא יפה. היפה, או היופי, עומד מעל או במקביל לחשיבה הרציונאלית, המדעית, המחקרית. היופי קשור לעולם החושים, הניסיון, החוויה והרגש. האבחנה או ההכרה ביפה אינה קשורה לידע, להכללות, היסקים או הגדרות. במובן הזה היופי הוא טרנסצנדנטי. ומכאן גם שביצירה היפה יש מימד גאוני, כיוון שלא ניתן להסביר את היופי שלה. אין ביכולתנו לנמק מדוע יצירה אחת היא יפה ואחרת לא.

ג.יפה הוא מה שיש לו צורה של תכליתיות, עד כמה שהיא נתפשת בו ללא דימוי של תכלית. כלומר, היפה נראה כאילו מישהו יצר אותו, הכניס בו סדר, צורניות מסוימת, כאילו ישנה יד מכוונת, ועל אף זאת הצורניות "המכוונת" הזו אינה מכוונת לכלום. ליופי אין תכלית, מטרה, יעד. הוא פשוט קיים. הוא אינו נוצר למטרה כלשהי. להיפך, הוא מנוטרל מכל מטרה או משמעות חיצונית לו. יופי כזה ללא תכלית אנחנו מוצאים במקרים רבים בטבע. אם מסתכלים על פרפר יפה, כנפיו הצבעוניות נראות כאילו מישהו צייר אותן, וחשב ותכנן את הצורות שעליהן. אנו גם נוטים לחשוב שלצורות האלה ישנה מטרה, תכלית. צורניות שיש בה עקביות, רעיון, סדר מסוים, גורמת לנו לחשוב שיש מניע וכוונה מאחוריה. נוף של צוקים גבוהים אינו משמש אותנו לדבר, ורק גורם לנו להתפעלות מיופיים העצמתי. יופי מנותק מתועלת או סנטימנטים.

ד.יפה הוא מה שמוכר ללא מושג, כמושא של הפקת נחת הכרחית. כלומר, אנחנו יודעים או חשים שמשהו יפה מבלי שיהיה לנו נימוק או הסבר לכך. אין רשימה של קריטריונים שהם תנאים להתקיימותו של יופי, רשימה המאפשרת לנו להוכיח ולהסביר את היות דבר-מה יפה. היפה גורם לנו בהכרח לחוויה חושית, להנאה, לתענוג. זהו עונג שאין לו הסבר וגם לא צריך שיהיה לו הסבר כיוון שהוא עומד בפני עצמו. הוא יפה כשלעצמו. היופי של האובייקט היפה כל כך ברור ומובהק, שלא יתכן שמישהו אחר לא יראה בו יפה, או לא ייהנה ממנו. כל אדם יבחין ביופי של היפה ויפיק ממנו הנאה. היופי שקאנט מתאר הוא יופי אוניברסאלי, יופי מוחלט, ולא רלטיבי או תלוי תרבות או טעם.

קאנט מנסה להסביר באופן מוחלט, רציונאלי ואנליטי מהו יפה.

בעידן הפוסט-מודרני של ריבוי, קשה לנו לקבל היום את הגישה המוחלטת הזו של קאנט. מושג היופי מתקשר אצלנו לטעם, לתרבות, מגדר, פוליטיקה, מגמות אופנתיות, והוא מושפע מהם. שינויים בטעם ובאופנה ובתרבות הצריכה משפיעים על תפיסתנו לגבי יופי. מה שנראה לנו יפה לפני 20 שנה, וגרם לנו נחת והנאה (כמו בגדים, נעליים ותסרוקות), לא בהכרח נראה לנו יפה היום. כנראה שקאנט לא התכוון לדברים האלה שיחסינו אליהם יכול להשתנות. אלא לדברים כמו יצירות אמנות גדולות שנשארות יפות בעינינו (ויפות כשלעצמן) לנצח, או נופים מרהיבים.

יתרה מכך, בעידן הקפיטליסטי של היום, קשה לנו גם לנתק יצירות אמנות מערכן הכלכלי ומאינטרסים כלכליים. יצירת אמנות היום יכולה להיחשב כנכס, כהשקעה, כמוצר, ועל כן לדבר שיש בו חפץ עניין, מעבר ליופיו. יפי היצירה אינו קיים כשלעצמו אלא בתוך שוק סחורות. הכל נסחר – גם היופי. והערך הכספי של יצירה יכול לכאורה להצביע על מידת יופיה, כמו גם על חשיבותה ונדירותה. תפיסת האמנות, כמה שאין בו שימושיות, אלא הפקת הנאה נטולת אינטרסים, נראית לנו תמימה.

ועוד משהו, אובייקט יפה יכול לגרום לנו גם צער וכאב ולאו דווקא הנאה ונחת בהכרח. יצירות אמנות שמבטאות מצבים קשים, או שהנרטיב שלהן מתבסס על חומרים קשים או עצובים, עדיין יכולות להיות יפות בעינינו. גם בקושי ועצב יכול להיות יופי. ובכלל לא תמיד קיימת הפרדה ברורה בין עצב והנאה, בין יופי וכיעור.

ניתוח מכיוון שונה לגמרי מהניתוח הרציונאלי של קאנט, עושה אני דילארד, (Annie Dillard), בספרה Pilgrim at Tinker Creek, כשהיא משתמשת בכלים ומונחים פסיכולוגיסטיים. על פי דילארד, היפה - במקרה זה יצירת אמנות שיופיה גורם לנו להתפעם, להתרגש ולהשתאות - מביא אותנו חזרה למצב האחדות הראשונית שחקוקה בזיכרון העמוק שלנו (הקשר המוחלט של אם-ילד). גן העדן האבוד, הרמוניה, אידיליה, שלמות, אושר עילאי, טשטוש גבולות.

אמנות גדולה מסוגלת לעתים למחוק את קו ההפרדה שבין המתבונן לבין מושא ההתבוננות. טשטוש גבולות זה גורם לתחושה של אחדות ושלמות. דילארד מכנה את התחושה הזו כ"רגעים צרופים": "עמדתי נטועה במקומי, בפה פעור, כאילו נולדתי מחדש, שקועה לגמרי בבד הציור המסוים הזה, בנחל הזה, מתנשמת, אבודה, מתמוגגת בגוני המים העמוקים... מלאת חדווה לאין קץ וחרדת קודש, עד שהיה צורך לגרור אותי בכוח מהמקום".

עבודות שלי מוצגות בתערוכה קבוצתית בבית האמנים ת"א

2011-03-08T02:12:00.000-08:00

שתי עבודות שלי שנעשו בטכניקת הדפס תחריט משתתפות בתערוכה "מגה טינטה" בבית האמנים ת"א, כל חודש מרץ.

נושא התערוכה: "הדפס מסורתי בעידן הדיגיטלי", אוצרת: נורית זילברברג.

שם העבודה העליונה: מאובייקט לסובייקט
שם העבודה התחתונה: אשה מישירה מבט

נ.ב. היום ה-8.3.11 - אם צריך לציין יום בשנה כיום האשה הבינלאומי, סימן שהמצב עדיין לא משהו...

עיצוב אריזות מוצרים במזרח גרמניה - עיצוב מגויס כנגד ה"סכנה" שביופי

2010-12-19T13:50:00.000-08:00

לפני כשבועיים חזרתי מביקור בברלין המושלגת והקפואה. מוזיאון DDR (ראשי תיבות של Deutsche Demokratische Republik , הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית) הוא מוזיאון אינטראקטיבי (מותר לגעת במוצגים) המציג את החיים כפי שהיו בגרמניה המזרחית טרם נפילת החומה והאיחוד מחדש. אפשר לראות שם את הבגדים שלבשו, את הריהוט, את הטייפים של מערכות ההאזנה והמעקב, את המכונית המזרח גרמנית (שמי שהזמין אותה חיכה שנים עד שקיבל אותה), ספרי הלימוד, משחקים. היו שם גם מוצרים שיוצרו ונמכרו במזרח גרמניה, כמו מוצרי מזון וקוסמטיקה.
אני התעכבתי על האריזות (וסליחה על איכות הצילום...).

הסתכלתי ושאלתי את עצמי: למה הן נראות כל כך רע? למה הן כל כך מדכאות?

התשובה הגורסת כי זוהי תוצאה של מחסור באמצעים ומשאבים לא נראתה לי מספיקה. באותם כלים פשוטים אפשר היה לעצב גרפית את האריזות בצורה הרבה יותר אטרקטיבית ואסתטית.

הרגשתי שיש כאן משהו אחר....

התבוננתי שוב, ומבחינה עיצובית מצאתי כמה בעיות:

- קומפוזיציה חנוקה, אין ריווח מספיק בין האלמנטים הגרפיים, החללים בין האלמנטים לא מעניינים ולא מוקפדים

- צבעוניות ישירה וסתמית, לא מעודנת ולא מתוחכמת. כמו מתוך פלֵטה הכי בסיסית של תוכנת מחשב.

- טיפוגרפיה סתמית, לא מעניינת

- חוסר הקפדה על פרטים (למשל בתמונה על עטיפה לסבון, לדוגמנית הבלונדינית מציצים שורשים שחורים)

- חוסר עידוּן

- חוסר סגנוּן

- חוסר ביופי כשלעצמו, בצורניות כובשת שתופסת את העין; חוסר עניין ויזואלי, מעוף, מקוריות, יצירתיות, הברקה

- פשטות של חוסר מאמץ והשקעה, בניגוד לפשטות מתוך כוונת תמצות

ואז חיפשתי את הסיבה לגישה הזו, לסגנון העיצובי הזה. [גם עיצוב לא מוצלח הוא עיצוב, כיוון שמעורבות בו החלטות ובחירות של מי שמעצב].

כמובן שבאופן מיידי ייחסתי את זה לאידיאולוגיה הקומוניסטית ששלטה אז ודיכאה כל ניצוץ של ייחודיות, יצירתיות ומעוף. השלטון הדכאני השפיע גם על המעצבים, אלה שקובעים כיצד יוגש המוצר לצרכן. המעצבים האלה לא חיפשו את המיוחד, המקורי, המפתיע, אלא את המוּכר, האחיד, הנדוש.

הסבר אפשרי נוסף הוא שהקריאה לצניעות הכתיבה את העיצוב הרזה הזה. צו השעה דאז, להיות צנוע ולהסתפק במועט, היה אילוץ עקב החובות הגדולים שנאלצה לשלם גרמניה המזרחית לברה"מ, פיצויים על נזקי המלחמה, אשר רוששו את חצי המדינה המזרחי. המשטר כפה על האזרחים צניעות וצנע, ואילץ אותם לחיות אורח חיים שוויוני ופשוט. הרצון להיות מיוחד דוכא ונרמס. סביבת החיים תוכננה ועוצבה בפשטות, צמצום ובאחידות. העיצוב גויס לטובת הצורך של הכלל, הצורך של המדינה.

כיוון נוסף למחשבה מצאתי בספר "המימד האסתטי, התמדת האמנות" של הרברט מרקוזה (יליד ברלין), שהשתייך לאסכולת פרנקפורט. בפרק החמישי בספר מופיעה הביקורת הבאה:

"האסתטיקה המרקסיסטית דחתה בתוקף את רעיון היפה, את הקטגוריה המרכזית של האסתטיקה ה'בורגנית'... דומה כי לנוכח הצרכים של המאבק הפוליטי, הדיבור על היפה הוא חסר אחריות וסנובי {ואפילו מגוחך}.

...סגולתו הארוטית של היפה, סגולה העומדת בעינה חרף כל תהפוכותיו של 'שיפוט הטעם'. היפה מייצג את עקרון העונג....בכך הוא מתקומם נגד עקרון המציאות הקיים, שהוא עיקרון של שליטה אדנותית."

במילים אחרות, כשאידיאולוגיה קומוניסטית-מרקסיסטית שולטת אין מקום ליופי, המאבק הפוליטי והחברתי הוא העיקר. החתירה לשוויון, לביטול המעמדות, לשינוי במערך כוחות הייצור ובהיררכיה שלו – הם הדבר הכי חשוב. היופי והאסתטיקה לשמה הם מותרות.

ויותר מזה, היופי מעניק לאדם תחושה של עונג והנאה, אשר מחזירים לו את המודעות להיותו סובייקט, יחיד ומיוחד, ומקרבים אותו אל עצמו, אל תודעתו, ואל חירותו. בכך מאיים היופי על הסדר הקיים, על השלטון הדיקטטורי הדכאני. היופי עלול להוביל לערעור והחלשה של השליטה המוחלטת של המדינה ומוסדותיה. היופי הוא ערוץ מסוכן, שעלול להביא לאיבוד שליטה. לפיכך המעצבים, בשירות המדינה והאידיאולוגיה השלטת, יצרו אסתטיקה (במובן של צורה הנחווית בחושים) שלא מאיימת על הסדר הקיים ולא עלולה לעורר את התודעה הרדומה והמדוכאת של ההמונים.

אציע עוד היבט אחד, מנקודת מבט של ימינו, המאה ה-21. מבחינה שיווקית, המעצבים במזרח לא היו צריכים להשקיע בעיצוב האריזות והעטיפות כיוון שלא היתה תחרות חופשית, המוצר לא היה אמור לבלוט על פני מוצרים מתחרים, ולא למשוך ולפתות את הצרכן לקנות. המוצרים האלה נרכשו בכל מקרה, כי לא היתה אלטרנטיבה. התרבות המערבית שמעודדת את המאמץ להשיג יותר, למכור יותר, להרוויח יותר, להצליח יותר, דוחפת אותנו המעצבים בני זמננו להמציא, לחדש ולהבריק.

אין תקווה, אין משמעות, אין תכלית, אין אלוהים, אין אהבה, יש סיגריות

2010-11-11T01:00:00.000-08:00

אלבר קאמי, מהסופרים וההוגים המזוהים עם זרם האקזיסטנציאליזם, יצר בספרו "הזר" את מרסו, דמות הממחישה באופן ספרותי את רעיונות התיאוריה האקזיס'. מרסו, הדמות הראשית בספר, הוא גבר שמתואר כאדיש למתרחש סביבו, אדיש לעתידו, חסר רגשות, חסר תודעה מוסרית, אנטי סוציאלי ואתיאיסט. הוא למשל אינו יודע אם אימו מתה היום או אתמול ואדיש לכך, הוא לא יודע מה היה גילה של אימו, אינו מסוגל להתאהב בחברתו. הוא נהנה מחוויות חושיות של "BEING" (כמו טבילה בים), רגיש לתנאי הקיום הבסיסיים שלו (סובל מאד מהחום הכבד). הוא רואה את העולם והאנשים בסביבתו בצורה מטושטשת ומעומעמת, אינו שיפוטי כלפיהם, לא מתחבר רגשית לאירועים שקורים סביבו. הוא אינו מיואש או מדוכא, אף שמצבו האובייקטיבי נטול תקווה, והוא אדיש לגורלו הנקבע על ידי החוק ונציגיו (במשפט המתנהל נגדו בגין רצח הוא נידון למוות).

כך מתואר הביקור של מרסו בבית האבות של אימו, כשארונה מונח לפניו, לקראת היציאה להלוויה:
"ואז נכנסו ידידיה של אמא. הם היו עשרה בסך-הכול והחליקו בדממה בתוך האור המסנוור הזה. כשישבו, לא חרק אפילו כסא אחד. ראיתי אותם כמו שלא ראיתי אדם מימי, ושום פרט מפרטי פניהם או לבושם לא נעלם ממני. ובכל זאת לא שמעתי אותם והתקשיתי להאמין שהם ממשיים (...) בפניהם הרשים אותי במיוחד שלא ראיתי את עיניהם אלא רק זיק אור חסר ברק בתוך קן של קמטים. אחרי שישבו הביטו בי רובם ונענעו בראשיהם במבוכה. שפתיהם נבלעו לגמרי בתוך פיהם חסר-השיניים ולא יכולתי לדעת אם הם מברכים אותי או שמא עווית לא-רצונית היא. אני נוטה לחשוב שבירכו אותי. ואז השגחתי שכולם התיישבו מולי, סביב השוער, התיישבו והנידו קלות בראשיהם. לרגע היה לי הרושם המגוחך שהללו באו לשפוט אותי".

וזה ניסיון שלי לאייר את הקטע הנ"ל:

הסיגריות הן מוטיב חוזר בספר (מרסו מעשן בכל סיטואציה ובכל הזדמנות), ובעיני מתחברות להתנהלות האדישה, הפאסיבית, וה"קיומית" (אקזיסטנציאליסטית) שקאמי מנסה להעביר. הוא מצליח לראות לפרטי פרטים את תווי הפנים של האנשים שבאים לנחם אותו על מות אימו, אך אינו מתחבר רגשית לסיטואציה. אינו בוכה ואינו עצוב. תודעת המוות הופנמה אצלו עד כדי כך שהמוות הפך טריוויאלי. גם מות האם. הוא מתבונן בסיטואציה כאילו מבחוץ, במבט מנוכר, כמי שמתבונן בסרט, ולא כמי שהוא חלק מההתרחשות והמעמד וחווה אותם. המנחמים נראים בעיניו כמו מושבעים (רמז למשפט שעתיד להופיע בהמשך הספר).

על פי קאמי, והפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, הקיום שלנו מבוסס על אבסורד. מרגע שאדם מבין ומעכל את משמעות המוות, משמעות החיים משתנה. הרדיפה אחרי הישגים נראית חסרת משמעות. אין לאדם שליטה על מותו, וגם לא על העוולות שבעולם, ולכן אין טעם למאבקים אידיאולוגיים ולחיפוש אחר אמת וצדק.

בספרו "המיתוס של סיזיפוס" כותב אלבר קאמי:
"האבסורד מאיר את עיני בעניין הזה: אין מחר. זוהי מעתה ואילך הסיבה לחירותי העמוקה (...) שקיעה בוודאות נטולת-קרקעית זו, ראיית עצמו מכאן ואילך כזר לחייו שלו (...) באלה נמצא עקרון השחרור. לעצמאות חדשה זו יש מועד פירעון, כמו לכל חירות פעולה (...) היא באה במקום האשליות של החירות, שכולן נעצרות עם המוות (...) המוות והאבסורד הם כאן עקרונותיה של החירות ההגיונית היחידה".

ההכרה העמוקה בקיומו של המוות היא שמאפשרת תחושה של חירות. ממילא אין לנו שליטה ואין לנו חירות אמיתית, סופנו כבר נחרץ, ולכן אנחנו יכולים ליהנות מחירות בתוך חוסר החירות. כמו עבד שנהנה מחירות מדומה כיוון שאין לו אחריות כמו לאדון, וגורלו נשלט בידי האדון.

אין מחר, אין תקווה, אין משמעות ואין תכלית לחיים האלה (נשמע יותר כמו מצב נפשי מאשר רוח הגות פילוסופית, לא?). אין אלוהים. יש רק ניכור ובדידות, ניכור כלפי הבריות וניכור עצמי. ובתוך כל זה, אומר סארטר, חובה עלינו לחפש ולרדוף אחר החירות.

מה שצבע יכול לעשות

2010-10-19T14:20:00.000-07:00

לאחרונה עיצבתי פולדר וסדרה של דפי מוצר לחברה העוסקת בתחום של השכרה וליסינג של יאכטות. הקונספט המרכזי בבריף של הלקוח היה: לשדר יוקרה. הנחת היסוד היתה שמדובר בשירות ומוצר המיועדים לקהל יעד מבוסס, שהפנאי שלו מוקדש לתחביבים ועיסוקים אקסקלוסיביים. החומר השיווקי אמור לפנות לקהל שמחפש מוצר פנאי איכותי, אלגנטי ומפנק.

האסוציאציה הראשונה שלי מבחינה צבעונית היתה של גוונים כחולים, שיזכירו את הים. אבל זה לא היה מספיק. את הטאץ' היוקרתי האקסלוסיבי השגתי באמצעות הצבע השחור.

בעיצוב גרפי, השחור מסייע במקרים רבים לשדר תדמית של יוקרה, אקסקלוסיביות, אלגנטיות, ולעיתים משמש גם להוספת אפקט של מסתוריות ופרטיות.

הנה לדוגמא המיתוג שעשו WRIGLEY למסטיק Five.

יצרנית המסטיקים המובילה בארה"ב רצתה לכבוש קהל יעד נוסף, גילאי 20+, ויצרה מותג חדש, שונה מהמסטיקים האחרים שלה, ולמעשה יצרה למוצר/מותג הוותיק שלה מוצר מתחרה, כלומר יצרה תחרות לעצמה. מיתוג המסטיק החדש כלל פעולות שונות כמו חלוקת דוגמיות בבוטיקים של אופנה, חנויות מוזיקה, מספרות ומרכזי משחקים, אבל תחילת תהליך המיתוג היה בעיצוב שפה גרפית שונה ומיוחדת, לא אופיינית לקטגוריית המסטיקים.

עיצוב אריזת החפיסה של המסטיק פשוט גאונית בעיני. קודם כל, יופי בהתגלמותו. אסתטיקה כובשת. במהלך לא שגרתי הצבע שנבחר לאריזה היה שחור, צבע שונה ובולט בתחום המסטיקים. צעד שתרם לתדמית החדשנית והייחודית של המוצר. על מנת להגיע לתוצאה לא חסכו בעלויות הפקת האריזה: שילוב של לכה סלקטיבית, הטבעות על הנייר. התוצאה - לוק של מוצר COOL והרבה סטייל. האריזה מקרינה יוקרתיות, ומתנתקת לחלוטין מהשפה הויזואלית המוכרת של ממתקים. הרבה יצירתיות ומקוריות נדרשו כדי למצב מסטיק כמוצר יוקרתי (אחרי הכל מדובר במסטיק!). המטרה הושגה: העיצוב מיצב את Five כמוצר פרימיום יוקרתי ונחשק.

אבל, בתרבות המערבית, שחור לא מתקשר בהכרח עם יוקרה. הקישור הראשוני הוא דווקא לאבל. הנה עוד כמה מושגים הנקשרים אצלנו (בישראל 2010) לצבע השחור: "עבודה שחורה", "מרה שחורה", "הומור שחור", "נהיה לי שחור בעיניים", "שחור מרזה", "שמלה קלאסית שחורה".

שאלה: איך יתכן כי בתרבות אחת הצבע השחור מסמל אבל ומוות, ובתרבות אחרת הצבע הלבן מסמל אותו?

מהו מקור הייצוגים שכל צבע מייצג? צהוב – קנאה; אדום – שמחת חיים; ירוק – רוגע ושלווה, וכו'.

נבדוק כמה תפיסות והנחות יסוד בעניין הצבעים.

ברור לכולנו שלצבעים יש השפעה על התחושות והתפיסות שלנו. לכל צבע נקשרים דימויים, תכונות או ייצוגים. יש כאלה שמיחסים אפילו השפעה מיסטית לצבעים. הצייר חנן שלונסקי, שלימד אותי רישום וציור, טוען כי גם אם נתלה תמונה הפוך, עם פניה לקיר, הצבעים שבה ישפיעו על הסביבה ועל הנמצאים בה. אם יש בה לדוגמא הרבה אדום התמונה תקרין אנרגיות של אדום (תשוקה למשל) גם בלי שנראה אותה.

ישנם ציירים שטוענים כי בציור שמן או אקריליק שיש בו מספר שכבות של צבע, זו על זו, ה"אנרגיות" של צבע בשכבה התחתונה משפיעות עלינו, למרות שלא ניתן לראות את הצבע. לצבע שנמצא "מתחת" לציור יש תפקיד ונוכחות גם אם הוא נסתר מהעין.

לפי הפילוסוף הבריטי האמפריציסט דיויד יום, DAVID HUME,( 1776-1711) הצבע קיים גם אם לא נסתכל עליו או נראה אותו.

כמה מילים על יום:

על פי תורתו של יום, הרוח או המחשבה שלנו (mind),מורכבת מתפיסות משני סוגים: רשמים ואידיאות. הרשמים הם תחושות,רגשות,הרגשות. ואילו האידיאות הן מחשבות, מושגים, רעיונות, תיאוריות, מסקנות, דימויים. לפי יום, אנחנו לא נולדים עם אידיאות קבועות כלשהן שעברו אלינו בתורשה מהורינו ומסבינו. אין לנו "אידיאות טבועות מלידה". כל האידיאות שיש לנו מקורן בניסיון, בחוויות שחווינו ובהרגשות שהרגשנו.

לטענת יום האידיאות שלנו תלויות בחוויית ההתבוננות הסובייקטיבית שלנו. כשאנחנו מתבוננים בעצם חיצוני לנו אנחנו כופים עליו את התחושות שלנו. כלומר מעניקים לו תכונות התלויות בתחושה וברושם שלנו. אם לדוגמא חשנו קור מחפץ מסוים אנחנו מיחסים לו תכונה של קור, אבל באותה מידה יתכן כי מישהו אחר לא יחוש קור מאותו חפץ ולכן לא יעניק לו את התכונה הזו.

בהמשך לטענתו של יום בדבר ההתרשמות הסובייקטיבית שלנו מהעולם, נובעת גם סוגיית הצבעים: אם הקליטה החושית היא סובייקטיבית, האם כולנו רואים את הצבעים באותו אופן? ברור שאנחנו קוראים להם באותם שמות, ומזהים אותם על פי השיום, אבל האם בראש שלנו כולנו רואים את אותו צבע/גוון כשאנחנו מתכוונים אדום? ירוק? כחול? האם יתכן כי אני אראה (בראש, בתפיסה) גוון ירוק בשעה שמישהו אחר מתבונן באותו צבע ורואה אדום, אף על פי ששנינו מתבוננים באותו צבע? אם צבע הוא עניין פיזיקאלי, כפי שטוענים המדענים, האם ניתן להוכיח כי במוח כולנו מתרגמים את אותה סקאלת צבעים? האם כולנו רואים את אותה "מניפת צבעים" בראשנו??

כלומר מצד אחד, לפי יום, לא ניתן להוכיח תפיסה אחידה של הצבעים מבחינה חושית אצל כולם.

מאידך, מבחינה אונטולוגית, יום סבור כי לצבע יש קיום עצמאי, ממשי, ללא תלות בעיניים שקולטות אותו. הצבע נמצא שם גם אם לא נתבונן בו. ניתן לנתק בין הקיום החומרי-פיזי של צבע לבין הראיה שלנו אותו.

בהתבסס על הטענה של יום בדבר קיומו הבלתי-תלוי-במתבונן של הצבע, השאלות שנשארות פתוחות הן:

האם ה"אנרגיות" של הצבע פועלות גם כשאנחנו לא רואים אותו?

והאם בכלל לצבעים יש "אנרגיות"?

ואם יש, האם "אנרגיות" אלה הן שקובעות את הדימויים והייצוגים הנקשרים לכל צבע, או שהייצוגים שמקושרים לצבעים הם תוצרים תרבותיים-היסטוריים?

במילים אחרות, האם המושגים הנקשרים אצלנו לצבעים טבועים בנו מלידה או שהם תלויי תרבות?

ובחזרה לשאלה שהתחלתי איתה: מהו למעשה מקור הייצוגים שכל צבע מייצג?

סדנת תחריט של דנה שמיר - שעתוק במאה ה-21

2010-09-28T01:23:00.000-07:00

השבוע הסתיימה סדנת קיץ בתחריט בבית האמנים בת"א, בהדרכתה של דנה שמיר המקסימה והמוכשרת. הסדנא של דנה היא מקום של עבודת כפיים והרבה זיעה. התוצרים של משתתפי הסדנא היו מקסימים, מפתיעים (הפתעה וחוסר שליטה הם אלמנטים דומיננטיים בעבודת תחריט), מיוחדים וחד-פעמיים. וזאת קודם כל הודות לכישרונם של המשתתפים. אבל גם הרבה בזכות טכניקת הדפס התחריט, שמאפשרת להכניס "לכלוך", מקריות, טקסטורות חד פעמיות שלא ניתנות לשחזור או העתקה. התחריט עצמו הוא אמנם טכניקה של שעתוק, אבל זהו שעתוק מכני ולא שעתוק טכנולוגי.

ולטר בנימין, הוגה הדעות היהודי-גרמני שהשתייך לקבוצת "אסכולת פרנקפורט", טוען במסה שלו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", כי הטכנולוגיה המודרנית שינתה את אופי האומנות עצמה. לטענתו אבדה לאומנות "נוכחותה החד-פעמית במקום בו היא נמצאת", אבדה לה ההילה והחד-פעמיות, בגלל האפשרות להעתיק אותה או לייצר אותה מראש במספר רב של העתקים. בנימין סוקר היסטוריה של טכניקות שעתוק יצירות אמנות, ביניהן התחריט, וטוען שהשעתוק הטכני (ששיאו בהופעת הצילום) אינו מהווה רק שכפול אלא הופך בעצמו לאמנות (ראו עבודותיו של אנדי וורהול).

מאז המאה ה-20 יכול כל אחד (לא רק בני אצולה) ליהנות מיצירת אמנות בגלל האפשרויות הטכנולוגיות לשכפול והעתקה. בכל בית אפשר לתלות רפרודוקציות (העתקים) של תמונות אמנות, לשמוע מוסיקה שמוקלטת ומשוכפלת על דיסק, לראות סרטים שמועתקים לדיסקים וכו'.

בנימין לא זכה להכיר את האינטרנט, הפוטושופ, והמצלמות הדיגיטליות, אשר לקחו את רעיון השעתוק עוד כמה צעדים קדימה (או אחורה...). עם הופעתם של אלה נעלמה הבלעדיות. יצירות האמנות והבידור, הטכנולוגיה להפקתן וערוצי ההפצה שלהן שייכים היום לכולם, ובמחיר שווה לכל נפש.

בעיני, הטכנולוגיה המתקדמת יצרה אתגר חדש לאמנים רבים. השאיפה להחזיר ליצירה שלהם את החד-פעמיות, את ה"לכלוך" והמקריות, החספוס, הריבוד (בניגוד להשטחה שמביאה הטכנולוגיה), וכמובן את האותנטיות, הביאה יוצרים רבים בתחומים שונים לחפש "לכלוך" ושריטות שיהפכו את היצירה למעניינת, חמה, מלאה ועמוקה יותר.

דוגמא אחת לכך, למשל, היא טרנד הגראנג' בעבודות גרפיות: הכנסה של אלמנטים מגרפיטי, כתב יד, מברשות גסות, טקסטורות של דפים ישנים, חותמות דיו, שריטות, כתמים וכד'.

אפשר לראות זאת גם בתחום המוסיקה, אצל מוסיקאים שמכניסים סימפולים של שריטות תקליט ישן לתוך ההקלטה הדיגיטלית של היצירה מוסיקלית שלהם, כדי שהסאונד לא ישמע ממוחשב, מדויק וקר מדי. שלא ישמע טוב מדי. הפגיעה בסאונד הנקי מכניסה feel של חום ונותנת סאונד מלא יותר. או מוסיקאים שמשלבים בעיבוד שלהם גם כלי נגינה אקוסטיים, מסורתיים או פרימיטיביים.

הסדנא של דנה היא הזדמנות נפלאה לכל אלה מאיתנו שיוצרים הרבה באמצעות המחשב, ומחפשים להכניס אותנטיות לעבודות שלנו, נגיעה אישית, אנושית, חמה. קצת לאבד שליטה ולתת להפתעה,למקריות ולחד פעמיות להשתלב ביצירה שלנו.

בסבלנות האינסופית שלה, ברגישות, ובידע והניסיון הרבים שלה, דנה מאפשרת ללמוד ולהתנסות בטכניקת שעתוק עתיקה שמוציאה מכל אחד - את עצמו. מדהים לראות איך בכל אחת מהעבודות שנוצרו בסדנא ניתן לראות את היוצר, משתקף בדמויות שאייר.

וכמה מילים על הטכניקה עצמה: מכינים לוח נחושת, משייפים ומנקים, אוטמים אותו באספלט וחורטים עליו את האיור באמצעות חרט. משרים את הלוח בחומצה שמאכלת את הנחושת באזור החרוט והחשוף (שאינו מכוסה באספלט), ויוצרת קווים מחורצים בנחושת. קווים אלה יתמלאו אחר כך בדיו, אשר תחת לחץ של מכבש יעברו לנייר. העבודה על לוח הנחושת כוללת גם יצירת משטחים בגווני כהות שונים, מה שמאפשר מילוי והצללות לקו הראשון שנוצר ע"י החרט. וגם - הטבעות בשיטות שונות, יצירת טקסטורות בחומרים שונים, ועוד ועוד. עבודה מרתקת, מאתגרת ומפתיעה. מומלץ!

הנה כמה דוגמאות של עבודות שיצרתי בסדנא:

התחלה

2010-09-26T03:04:00.000-07:00

ברוכים הבאים לבלוג שלי שעומד לעסוק בחקר התקשורת החזותית - העיצוב הגרפי והאיור. אעסוק בתקשורת חזותית מסחרית-שיווקית לצד זו האמנותית. אני מתכוונת לתאר כאן תהליכי עבודה ויצירה, להציג מקורות השראה, ולהעלות רעיונות, מחשבות, תהיות, הרהורים וערעורים.
המטרה תהיה לכתוב על ה"קנקן" (על מה שרואים, גם אם לא מסתכלים ולא מודעים), ועל מה שיש בו, או מה שעומד מאחוריו: המהות, הרעיון, המסר.
מקווה למלא את הבלוג הזה בתוכן יצירתי ובחשיבה בקורתית.